בשבוע שעבר נהג דרס ילד בן 3 בירושלים, ובמזל הילד לא נהרג. התאונה קרתה ברח׳ מיכאל אבי-יונה, רח׳ לא ראשי במיוחד עם מעט רכבים, אך הוא בנוי כמו כביש מהיר שמעודד נסיעה מהירה ומסכנת חיים. פוסט קצר על רחוב לא בטוח, שבתכנון נכון אפשר היה להעביר בו אותה כמות רכבים גם בלי לסכן ילדים.
הערה קטנה לפני שממשיכים: הסרט של התאונה מסתובב ברשת אבל בחרתי לא לשתף אותו כאן, כדי לשמור על פרטיותו של הילד.
כמו בהרבה רחובות, גם כאן קשר בין רוחב הכביש למספר המכוניות. את המחיר משלמים הולכי הרגל
רח׳ אבי-יונה הוא ברוחב 21 מ׳, כאשר 15 מ׳ מתוכם מיועד למכוניות. נוסעים עליו מדי יום כ-5,000 רכבים. להשוואה, ברח׳ זילבר הסמוך נוסעים יותר רכבים (7,000) למרות שרוחבו רק 17 מ׳ (9.5 מ׳ מיועד לרכבים) ויש בו שני נתיבי נסיעה צרים. אז לא ברורה הסיבה מדוע רח׳ אבי יונה חי בסרט שהוא אוטוסטרדה. אם רחוב צר מכיל יותר רכבים אין סיבה שברחוב הזה המצב יהיה שונה.
הרחוב בנוי כך שהוא מעודד נסיעה מהירה. יש במרכזו אי תנועה רחב שגורם לנהגים להבין שאין סיכוי להתנגש חזיתית עם רכבים שמגיעים ממול ולכן אפשר להאיץ בלי להסתכן, וכשנוהגים מהר קשה לזכור שיש ברחוב גם הולכי רגל פגיעים, חלקם ילדים, ולפעמים הם גם צריכים לחצות את הכביש.
נחזור להשוואה לרח׳ זילבר, שם לא דווח על תאונות קטלניות, למרות שאין בו אי תנועה.
ההנחיות לתכנון רחובות של משרד התחבורה ממליצות שרוחב נתיב נסיעה בעיר לא יעלה על 3 מ׳ כדי לשמור על נהיגה רגועה שלא תסכן אנשים. ברח׳ אבי-יונה יש נתיבים רחבים יותר מאשר באיילון (4.5 מ׳). אין ברחוב עצים או צמתים כדי לגרום לנהגים להוריד את הקצב וכך הגענו לרחוב שכל התשתיות בו מאפשרות נהיגה על 70 קמ״ש.
יש קצת באמפרים לאורך הרחוב, אך בהנחיות התכנון הישראליות אין להן ערך. ברחובות עם תחבורה ציבורית הם צריכים להיות מספיק שטוחים כדי שאוטובוסים יוכלו לעבור, ואם הם שטוחים אז לרכבים לא ייגרם כל נזק, גם במהירויות נסיעה גבוהות.
אין אפשרות בטוחה לחצות את הכבישים בשכונה
בכל השכונה יש רק מעבר חציה אחד שמאפשר לחצות ממנה לגן השעשועים הסמוך, אבל המעבר נמצא בצפון השכונה, רחוק מהבתים ורחוק מהגינה. במקום הליכה של 20 מטר, הולכי הרגל נאלצים ללכת מאות מטרים על מדרכות צרות ללא צל. הליכה שהיתה יכולה להסתיים ב-30 שניות הופכת למסע ארוך מאד בשמש קופחת.
בעירייה יודעים שהולכי הרגל לא עושים את המרחק הזה כדי לחצות את הכביש, אז דאגו להנמיך את המקום שבו הילד חצה. לא סימנו שם מעבר חציה, ולנהגים אין חיווי שאנשים רוצים לחצות, ולכן גם אין להם כל סיבה להאט. אבל בעיר יש גם ילדים, ועבורם זאת מורכבות שהם לא יכולים לתפוס.
בזמן שבצומת הזה הולכי רגל מהמרים על חייהם וחיי ילדיהם, בעולם (וגם בחלק קטן מערי ישראל) דואגים להגביה את מעברי החציה ולסמן אותו בצורה ברורה. כשמעבר החציה מסומן כראוי ונתיבי הנסיעה לא מעודדים נסיעה מהירה, אנשים נוהגים בצורה יותר בטוחה, וכך העיר הופכת טובה יותר לגידול ילדים. הנה דוגמה ממקום אחר למעבר חציה בטוח ששומר על חיי החוצים.
בירושלים כמעט ולא נוטעים עצים ברחובות
ידוע שעצים בעיר מעודדים הליכה. לעצים יש גם תכונה נוספת ופחות מדוברת - כשיש לאורך הרחוב עצים, כך לפי המחקרים, נהגים מרגישים כשמהירות הנסיעה גבוהה, ולרוב הם נוטים להאט את המכונית. במרכז י-ם יש מחסור חמור בעצי רחוב, מה שמקשה על ההליכה וגם פוגע בבטיחות.
הנה דוגמה לרחוב נעים ובטוח:
אורכו של רחוב אבי-יונה 450 מ׳. ההבדל בין הזמן שלוקח לחצות אותו ב-30 קמ״ש לעומת 50 מסתכם בעשרים שניות בלבד, עד שיגיעו לרמזור הקרוב. גם אם יורידו את מהירות הנסיעה, הקיבולת לרכב לא תשתנה. האם כמה שניות חיסכון לנהגים עדיפה על בטיחות, צל ונוחות של הולכי הרגל? זה רק עניין של תיעדוף.
אם במקרה אתם גרים בירושלים כדאי לפנות לאגף התחבורה של העירייה ולבקש מהם להפוך את רחוב אבי-יונה לבטוח יותר להולכי רגל. תבקשו מהם להצר את נתיבי הנסיעה ולהוסיף מעבר חציה בטוח בצומת עם רחוב פררה. אתן יכולות להגיש את הפניה בקלות בלינק הבא. סוף.
