סיפור קצר על תכנון עירוני, תחבורה ציבורית ואחריות המדינה מול כוחות השוק החופשי. בטיול שאני עושה בצפון מזרח ארה"ב אני רואה הרבה פסי רכבת נטושים שמובילים לערים קטנות ובינוניות. פסים שנגמרים בתחנות רכבת קטנות ולא פעילות, מעין מתחמי "התחנה" מסחריים. תמונה: אלון סיגלר במאה ה- 19 היו תחנות כמעט בכל עיר ורכבת היתה האמצעי העיקרי לנסיעה. הקו בין בוסטון לוושינגטון די.סי. היה כל כך חזק שהערים לאורכו (ניו יורק, פילדלפיה ובולטימור) גדלו והצטופפו עד שנוצר רצף אורבני בנוי כמעט לכל האורך של

תכירו את פרויקט שדרת הקריה, הפרויקט הענק שמשנה בימים אלה את מרכז תל אביב. במרחב שבין יגאל אלון לרחוב המסגר מוקמים כבר שנים עשרות מגדלים: מיליוני מ"ר של תעסוקה, מגורים ומסחר. ב-3 הרחובות האלה עתידים ללכת כמיליון (!!) בני אדם ביום. כבר היום יש שתי תחנות רכבת שמורידות עשרות אלפי נוסעים, מאות אוטובוסים עם אלפי נוסעים, ובעוד שנה פלוס יצטרף אליהן הקו האדום. עד היום כל הנוסעים האלה נאלצו להסתפק בשאריות של מדרכות, חלקן בגודל מגוחך של 80 סנטימטר. שלא נדבר על אפס צל או נגישות לאופניים.