לאן נעלמו כל הרכבות בארה"ב?

סיפור קצר על תכנון עירוני, תחבורה ציבורית ואחריות המדינה מול כוחות השוק החופשי. בטיול שאני עושה בצפון מזרח ארה"ב אני רואה הרבה פסי רכבת נטושים שמובילים לערים קטנות ובינוניות. פסים שנגמרים בתחנות רכבת קטנות ולא פעילות, מעין מתחמי "התחנה" מסחריים.

במאה ה- 19 היו תחנות כמעט בכל עיר ורכבת היתה האמצעי העיקרי לנסיעה. הקו בין בוסטון לוושינגטון די.סי. היה כל כך חזק שהערים לאורכו (ניו יורק, פילדלפיה ובולטימור) גדלו והצטופפו עד שנוצר רצף אורבני בנוי כמעט לכל האורך של עשרות מיליוני בני אדם. הרכבת הייתה כל כך יעילה ש-19 שנים אחרי שקליפורניה הצטרפה לארה"ב היא כבר התחברה לרשת המסילות.

מהיסטוריה מפוארת להווה די עצוב

נכון ל-2016, רכבות בארה"ב (מדינה של 320 מיליון תושבים) מסיעות 720 אלף נוסעים על 2,200 רכבות ביום. בצרפת להשוואה יש 67 מיליון תושבים ובכל יום נוסעים ב-15,000 רכבות כ-5 מיליון נוסעים. הנסיעה בארה"ב עולה לפחות פי 2 בהשוואה לצרפת ואיטית כמעט כמו נסיעה ברכב פרטי.

תכנון עירוני

הערים בארה"ב הרבה פחות צפופות ביחס לאירופה. 20,000 איש לקמ"ר בפריז לעומת 11,000 בניו יורק.

זה אומר שפחות אנשים גרים במרחק קצר מהרכבת. בנוסף, בארה"ב התכנון ברובו הוא פרברי, מה שנקרא בארץ "סביבה כפרית" מוטת רכב פרטי. בבוסטון לדוגמה, כדי להגיע לתחנת רכבת יש לחצות 4 מפלסים של כבישים מהירים. אז אם כבר צריך להגיע לתחנה, שלא תמיד נמצאת קרוב למוצא/יעד, אז כבר עדיף לנהוג לשדה תעופה ולטוס או לנהוג ישר ליעד עצמו.

תמריצים כלכליים

בצרפת כל המסילות הן בבעלות המדינה והיא משתתפת בשליש מהעלות לכל נוסע, מה שמייצר תמריצים להשקעה בתשתית כדי למשוך נוסעים נוספים כל הזמן. הרכבות שם חשמליות, והמדינה מפתחת ומקימה רשת קווים מהירים. והכי חשוב - 90% מהנסיעות בצרפת מגיעות בזמן.

בארה"ב המסילות הן בבעלות חברות פרטיות שרצו לשנע סחורות ועובדים מערי החוף והנמלים למפעלים והערים שבפנים המדינה. המדינה לא משתתפת בעלות הנסיעה, כי ארה"ב פחות מפרגנת לשירות ציבורי. רכבות נוסעים היו תוצר לוואי של שינוע סחורות ועובדים. כמובן שרכבות נוסעים גם משלמות על השימוש במסילות לחברות הפרטיות, מה שמייקר עוד יותר את עלות הנסיעה. שבתורן מתעדפות נסיעה של רכבות משא יקרות ולעיתים קרובות מעכבות את הנוסעים עד שסחורה יקרה תחצה את המסילה.

בשנות ה- 20 כשהאמריקאים גילו את הרכב הפרטי, ולאחר מכן את הטיסות המסחריות, הם נטשו את הרכבת בהמוניהם. וכשהמדינה לא מסבסדת נהיה ליזמים לא משתלם להשקיע בשירות. תחנות רבות ננטשו והקווים צומצמו רק לתחנות הרווחיות יותר. חלק גדול מהקווים לא חשמלי ורק 73% מהנסיעות מגיעות בזמן. חוסר ההשקעה מבריח מדי שנה עוד נוסעים מהמעטים שנשארו לשירות.

ומה לגבי ישראל?

אנחנו יותר אמריקה מאירופה, עם 200 אלף נוסעים ביום על קצת פחות מ-600 רכבות. כדי להגיע לנתונים של צרפת צריך כמעט 4000 נסיעות רכבת ביום.

המסילות באיילון יכולות להעביר רק 170 רכבות ביום וחלק גדול מהקווים עוברים בצוואר הבקבוק הזה. המסילה המזרחית עוד בתכנונים. בלי המסילה הרביעית קשה אפילו לחשוב על שיפור רציני בשירות. התכנון העירוני בארץ מוטה מאד לטובת הרכב הפרטי, החל מתכנון פרברי לא צפוף ועד העדפת כבישים וחניות ומחלפים. בתל אביב להשוואה, יש 7,500 איש לקמ"ר בלבד. נסו להשוות את תחנת ת"א השלום לתחנת גאר דה נורד בפריז ותבינו את הפער. כשככה נראית הדרך לתחנה העמוסה בישראל קל להבין למה מי שיכול נמנע מהשירות.

את ההזנחה ארוכת השנים כולנו מרגישים. הפקקים איתנו כדי להישאר ושום נתיב נוסף או מחלף לא יפתור את זה. את המסילה הרביעית חייבים לקדם מהר, ואת המטרו אסור לעכב. והכי חשוב - את הערים שלנו חייבים לתכנן עבור בני אדם ולא מכוניות. רק ככה נצליח (אולי) להתקרב לסטנדרט האירופאי.