top of page

למה כל כך קשה למחזר בישראל?

עודכן: 13 ביולי 2023



בכל כמה שבועות מתפרסמת כתבה שמזהירה אותנו שישראל טובעת בפסולת ושאם נמשיך להטמין פסולת בלי להפריד אותה יגמר לנו המקום במטמנות האשפה. הבעיה הזאת לא חדשה ואחת לכמה שנים המשרד להגנת הסביבה יוצא בקמפיינים חשובים שיעודדו אותנו להפריד אשפה ולמחזר יותר.


מחקרים רבים בפסיכולוגיה התנהגותית כבר הגיעו למסקנה שכדי שאנשים יעשו פעולות רצויות הן צריכות להיות נוחות יותר מהביצוע של פעולות לא רצויות. כמו שכל כמה שנים חוזר לכותרות הויכוח אם תרומת איברים צריכה להיות ברירת המחדל או שהיא הבחירה שדורשת את המאמץ, כך גם במקרה של מיחזור ומיון אשפה. ביום שבו הפרדת אשפה תהיה נוחה כמו לא להפריד אשפה לאנשים יהיה קל יותר לבחור באופציה הזאת.


אז למה רוב הערים שלנו עושות הכל כדי שהפרדה תהיה משימה כל כך מאתגרת שרובנו פשוט נוותר עליה ברוב המקרים?



התמונה מימין היא תמונת יח"צ של תאגיד מיחזור. בפועל, לרוב האנשים יש פח ירוק לאשפה רגילה (ועכשיו בקצב גובר גם יש סיכוי שיהיה גם פח כתום לאריזות ליד הבית -בבניינים חדשים עם חדרי אשפה פרטיים כבר יותר נפוץ לראות פחים כתומים וירוקים זה לצד זה). ובכל מקרה ברוב הארץ הפחים לא מסודרים ככה יפה ברחוב, לצידה של מדרכה רחבה ומוצלת. יותר סביר שאזור הפחים הקרוב לביתכם נראה כמו בתמונה בצד שמאל.


בישראל רוב הזבל נקבר ומי שמת זו הסביבה

לפני חודשיים פרסם המשרד להגנת הסביבה סרט שמסביר שרק 22% מהפסולת בישראל הולכת למיחזור וכל היתר (78%) מגיע למטמנות, זאת אומרת שאת כל האשפה שאנחנו מייצרים קוברים בקרקע.

זה לא סוד כזה שמור שבישראל קצב גידול האוכלוסיה גבוה ביחס לעולם ושכמות הקרקע הפנויה פה הולכת ואוזלת, אם בגלל תכנון מרחבי לקוי, ואם בגלל כמויות הכבישים והתשתיות שחוצים את המדינה לכל אורכה. השטח במטמנות בישראל הולך ואוזל, וזה עוד לפני שדיברנו על כל המטמנות הלא חוקיות הפזורות בישראל ומזהמות את המיים והקרקע שלנו כשאף אחד לא מפקח.


קצב גידול האוכלוסיה בישראל עומד על כ- 150,000 תושבים חדשים בשנה (סדר גודל של עיר כמו אשקלון או רחובות כל שנה) ושטחי קרקע פנוים שנעלמים מציבים אותנו בפני משבר חמור שמאיים להטביע אותנו בפסולת. מספיק לטייל בפארקים ובחופים בסופי שבוע כדי להבין שהזבל הופך להיות חלק משמעותי ובלתי נפרד מחיינו, ויש מקומות פתוחים שכבר הפכו לאתרי זבל של ממש.



לכמה סוגים אפשר למיין את האשפה הביתית?

פסולת אורגנית

לרוב מדובר על שאריות מזון. כמה עשרות אחוזים מתוצרת האשפה הביתית בישראל. הפסולת האורגנית היא הפסולת שהכי קל למחזר ולהפיק ממנה דשנים מועילים ואפילו חשמל. כשהיא מוטמנת עם יתר הפסולת היא מתבזבזת ובמקום לספק דשן היא נרקבת מתחת לאדמה והופכת למתאן (גז חממה שתורם לא מעט למשבר האקלים).

בערים הגדולות נדיר יחסית למצוא פחים לפסולת אורגנית והם ממוקמים לרוב ליד גינות או מרכזי מחזור מרוחקים. למי מאיתנו יש כוח או זמן להסתובב עם שקיות רטובות ומסריחות ברגל, או שירטיבו את הרכב בדרך לפח שנמצא בשכונה מרוחקת?


זכוכית

אריזות של קפה, בקבוקי שתיה, כלי מטבח ישנים וכו'. בדרך כלל העיריות ממקמות את הפחים האלה לידבאזורי מסחר, כאילו רוב האנשים לא שותים קפה או שוברים כוס או צלחת מדי פעם גם בבית. ללכת עם זכוכית שבורה בשקית כמה מאות מטרים זאת משימה מאתגרת וגם עלולה להיות די מסוכנת.


אריזות

כל הפסולת היבשה אריזות של מוצרי מזון, משלוחים מהאינטרנט שהכמות שלהם הולכת וגדלה בנפחי האשפה. בשנים האחרונות יש תוספת משמעותית של פחים כתומים ובהתאם יש עליה באחוז האריזות המופרדות וזה טוב, אבל לא מספק.


נייר וקרטון

אמורים ללכת לפח הכחול או לקרטוניות, אבל הפחים האלה פחות נפוצים.


פסולת אלקטרונית וסוללות

פסולת שאם נטמין יחד עם יתר האשפה תזהם את המים ואת הקרקע שכולנו ניזונים ושותים ממנה. בעולם שהופך לדיגטלי ורמת החיים בו עולה באופן מהיר, כמות האשפה הזאת תופסת חלק נכבד מנפח הפסולת. מעבר לזיהום האדיר שאשפה כזאת מייצרת, החומרים שמרכיבים את המחשבים שלנו הופכים למשאבים נדירים במדינות מרוחקות. או במילים אחרות, הפסולת הזאת שווה הרבה מאד כסף שפשוט הולך לפח (ואז נקבר).


אשפה שלא ניתן למחזר

יש מוצרים שלא ניתן למיין או שהם מורכבים מהרבה חומרים שונים. זאת האשפה שאמורה ללכת לפח הירוק, ובעולם אידאלי רק היא הייתה מוטמנת (או מטופלת באופן יקר הרבה יותר). אז איך קרה שכמעט בכל מקום זה הפח היחיד שקיים בסביבה? מכל סוגי האשפה, דווקא את זאת הרשויות דאגו שיהיה לנו קל מאד לזרוק. ואם זה הפח היחיד בסביבה אז לשם תגיע גם רוב הפסולת שאפשר למחזר, או כמו שהמדינה בעצמה אומרת - 78% מהפסולת מגיע לשם, למרות שכמו שראינו הפח הירוק אמור לקלוט רק אחוז קטן מהזבל שאנחנו מייצרים.


בעולם מושלם ככה זה היה נראה

אז למה כל כך קשה למחזר כאן?

אם לכולם ברור מה צריך לעשות איך הגענו למצב שישראל היא המדינה עם אחוז המיחזור מהנמוכים ב- OECD, שם הממוצע עומד על 40% ובישראל רק על 22%? בספרד, להשוואה, אחוז הפרדת הפסולת הביתית עומד על כמעט 50%, וספרד היא מדינה הרבה יותר גדולה מישראל, ובה יש לא מעט שטחים פתוחים ענקיים שיכולים "להתבזבז" על מטמנות אשפה.


אני מחשיב את עצמי בנאדם עם מודעות סביבתית יחסית גבוהה, אני מבין את הנזקים של אי הפרדת הפסולת, אני מודע להיותנו מדינה צפופה וקטנה עם מעט שטח, אבל כשאני רוצה למחזר ולהפריד פסולת, העיריות והמועצות המקומיות והאזוריות, שאחריות על פינוי הפסולת, עושות הכל כדי שיהיה לנו קשה עד בלתי אפשרי למחזר.


איפה העיריות מחביאות את פחי המיחזור?

לפני כמה חודשים פניתי למוקד 106 של העירייה בבקשה לפזר פחי מיחזור להפרדת אריזות בשכונה, אמרו לי שביפו לא שמים פחים כתומים כי התושבים לא יודעים להפריד פסולת וזורקים אשפה רגילה לפחים הכתומים. הנציגה מאגף התברואה אמרה לי שאם אני בכל זאת רוצה למחזר יש פח כתום לאריזות במרחק 500 מ' ממני. ואם אני רוצה פח לפסולת אלקטרונית יש אחד באותו מרחק, אבל בדיוק בצד השני של הרחוב.


באתר עיריית תל אביב, יש מפה של כל מתקני המיחזור של העיר (וזה כבר מצב טוב יחסית לעומת רשויות אחרות). אז בדקתי מה קורה בפלורנטין, שכונה שלא ממש מפורסמת בניקיון שלה. אם יש שם הרבה אנשים והרבה עסקים ובעלי מלאכה, אז הגיוני שיהיו הרבה פחים בשכונה. אבל לא, כל מי שהולך בשכונה, בקושי יכול למצוא פח ירוק רגיל כדי לזרוק את הזבל. ואם כבר יש פחים כאלה הם לרוב זרוקים על המדרכה מוקפים אשפה מכל הסוגים. השכונה עצמה מאד מלוכלכת ומלאה בזבל. לא מפתיע, אם כן, להיתקל ברחובות בעכברים בגודל של חתולים כי הם אוכלים טוב מכל הזבל שזרוק בחוץ.



כמו שאפשר לראות במפה, יש כמה פחים למיחזור זכוכית בהיקף השכונה, ובחלק הצפוני שלה יש מקבץ גדול של קרטוניות עבור כל אותם בתי מלאכה וחניות סיטונאיות. על פחים כתומים אין בכלל מה לדבר, ופסולת אלטקרונית נמצאת בנקודה אחת שרחוקה מרוב תושבי השכונה.



פעם עוד היו פחים למיחזור בקבוקים פזורים ברחבי הערים. מאז שהורחב חוק הפיקדון, כדי למחזר, אנשים נדרשים ללכת עם ערימת בקבוקים לסופר הקרוב ולהתחיל לספור בקבוקים עבור כסף קטן. הרחקת המיחזוריות, ואי מתן אפשרות לזרוק בקבוקים לפח הכתום עלולים לגרום לירידה במיחזור במקום להגדלתו.


בדקנו איפה נמצאים פחי המיחזור וגילינו שהם די רחוקים. בבניינים חדשים המצב עוד טוב יחסית, כי תקנים חדשים מחייבים הקמה של חדרי אשפה, וגם בהם לרוב אין את כל סוגי המתקנים למעט פחים כתומים וירוקים. בשכונות ותיקות או בניינים ישנים אין מקום כזה לפחים אז עושים מרכזי מיחזור אזוריים (במקרה הטוב) או פשוט מפזרים פחים בצורה רנדומלית, ככה שיכול להיות ליד הבית פח כתום, אבל את הפסולת האורגנית צריך לזרוק בכלל במקום אחר לגמרי.


מה עושה אדם שגר בשכונה ותיקה וצפופה כמו פלורנטין בתל אביב או נחלאות בירושלים ואין ברשותו רכב? הוא צריך לאגור אצלו את הזבל בבית, עד שבמקרה הוא ילך לכיוון בו נמצא הפח הספציפי שהוא מחפש. במילים אחרות, כל רצון למחזר נתקל באתגרים לוגיסטיים מורכבים, וביומיום העמוס של כולנו, קשה להכניס עוד מטלות כמו סיבוב עם ערימות זבל ביד בין אזורים שונים.


מיקום הפחים - בסך הכל עוד מכשול על המדרכות הכאוטיות ממילא


אם אתם לא גרים באחת מהשכונות החדשות אז בסיבוב קצר מהבית אתם תראו שבחלק מהבניינים יש מסתור אשפה בחזית החצר של הבניין, או סתם זרוקים בחצר בצורה ספורדית. בשכונות וותיקות בהן הבנייה צפופה, הפחים עומדים ברחוב, על חשבון חניה במקרה הנדיר ולרוב הם פשוט עוד מכשול על המדרכה שכולנו רגילים לדלג לידם כשאנחנו מסתובבים בחוץ (וגם אם הפחים מסודרים בחצרות, בשעות איסוף האשפה בבוקר כל הפחים יוצאים לתפוס נדל"ן על המדרכה). לרובנו אין מגבלות ניידות אז זה רק עוד רעש ויזואלי שקוף שאנחנו יודעים להתמודד איתו בלי לשים לב. אם אנחנו כבר מסתובבים עם עגלות או על כיסא גלגלים אז לפעמים הפחים מהווים חומה של ממש.


סיכום ביניים

  • רוב האנשים בישראל לא ממחזרים ומפרידים פסולת. כ-80% מהפסולת מגיעה למטמנות שתופסות הרבה מאד שטח בזמן שהשטחים הפתוחים שלנו הולכים ואוזלים.

  • הפסולת שהולכת למטמנות לא מופרדת ופסולת שאפשר למחזר נקברת יחד עם הפסולת שאי אפשר למחזר. חומרים אורגנים שיכלו להפוך לדשן או אנרגיה נקברים ומייצרים גזי חממה, הפסולת האלקטרונית שיכולה לשמש את תעשיות האלקטרוניקה בעולם נקברת גם כן, תופסת מקום יקר ומזהמת את הקרקע והמים בחומרים רעילים ומסוכנים.

  • אין כמעט פחי מיחזור במרחק נגיש וקרוב לבית, מה שהיה הופך את ההפרדה לפשוטה ונוחה וללא מאמץ. רוב האנשים הם עצלנים ו/או עסוקים, פעולת המחזור צריכה להפוך לפשוטה ונגישה יותר כדי שלא רק אנשים עם מודעות סיבתית גדולה ימחזרו ויפרידו פסולת.

  • פחי האשפה עצמם הופכים למפגע לא פחות מהזבל שבו הם מנסים לטפל. הפחים זרוקים ברחובות, לרוב תופסים שטח מדרכה מבוקש, מפריעים לניידות, ומוסיפים עוד לכאוס הכללי שיש על מדרכות הערים שלנו, בנוסף לדוכני פיס, מכוניות חונות, אופנועים חונים ונוסעים, עמודי חשמל, רמזורים, פרסומות, בורות וכו'.

קייס סטאדי: ברצלונה - כשהפרדת אשפה הופכת לפעולה פשוטה

אם בערי ישראל צריך לנחש איפה נמצאים פחי המיחזור ולקוות שהם במרחק הליכה סביר מהבית, אז בברצלונה הבעיה הזאת כלל לא קיימת. פחי המיחזור נמצאים בכל מקום, והם אפילו לא מכערים את המדרכה או מפריעים להולכי הרגל. באופן כללי, לא רק במיחזור, יש לנו הרבה מה ללמוד ולהעתיק מברצלונה לגבי עירוניות ואיך שמים את הולך הרגל במרכז.


קיצור מרחקים

לפי האתר של עיריית ברצלונה כל בית בעיר נמצא במרחק של עד 100 מטר ממרכז המיחזור הקרוב. בכל צומת שמגיעים אליה אפשר למצוא את כל 5 הפחים הצבעוניים. אם אדם יורד מהבית, ולא משנה לאיזה כיוון הוא פונה, הוא צריך ללכת רק עד הצומת הקרוב כדי למחזר, ובברצלונה יש הרבה צמתים, כל 100 מ' ליתר דיוק.


כשפחי המיחזור כולם נמצאים במרחק קצרצר אז אין בעיה להחזיק בבית או בעסק 5 מיכלי אשפה קטנים כדי להפריד ולמיין את הפסולת. אין צורך להחזיק בבית מיכלי אשפה גדולים רק כי אי אפשר לדעת מתי יצא לנו לעבור ליד פח מיחזור לפסולת ספציפית. בהרבה בתים, משרדים או חנויות בברצלונה נהוג למצוא פחים שמאפשרים הפרדה נוחה.


ניראות

הפחים בברצלונה כולם מאותו סוג ונראים אותו דבר, רק עם מכסה בצבע אחר. הם די גדולים ומסיביים, ככה שלא סביר שאנשים יזיזו אותם ממקום למקום וזה מבטיח שבזמן פינוי האשפה הפחים תמיד יחזרו למקום הייעודי להם.


בארץ, בשונה מברצלונה, כל פח נראה אחרת. יש פחי צפרדע, ויש דחסניות של קרטונים ויש פחים כתומים קטנים, ויש פחים מוטמנים, ואין מקום למחזר בו את הבקבוקים. בנאדם צריך לעשות תואר רק כדי להבין איפה ממחזרים מה.


מכיוון שהפחים הצבעוניים נמצאים בכל מקום בברצלונה, וכולם נראים אותו דבר, אנשים לומדים למחזר ולהפריד פסולת כבר מגיל צעיר, אף אחד לא צריך ללמד אותם את הפעולה הזאת. אפשר לראות משפחות הולכות ברחוב ואת הילדים מפרידים וזורקים את שאריות האוכל מהמסעדה הקרובה בפח אחד ואת האריזות בפח אחר. מיחזור הופך להיות כל כך יומיומי ובכל מקום שכולם לומדים ואין צורך לצאת בקמפיינים תכופים ויקרים עם אנשים מפורסמים שישכנעו אותנו שצריך להפריד אשפה. עם כל הכבוד לפרסומות מצחיקות, לא הן מביאות את פחי המיחזור אלינו הביתה.


אסתטיקה


בברצלונה פחי האשפה אינם מהווים מטרד והם תמיד מסודרים לצד המדרכה באותו מקום. באופן כללי ברצלונה היא אחת הערים המסודרות שראיתי. עיר בה מדרכה היא רק מדרכה, רצועת השירות היא רצועת שירות, תחנת האוטובוס היא רק תחנת אוטובוס והחניה תמיד מסומנת כחניה ואין אישור בקריצה לחנות בכל מקום שהנהג מרגיש שנוח לו מספיק. למרות שאנחנו מדברים על זבל התוצאה נקיה ואסתטית הרבה יותר מאשר בישראל.

התושבים מרגישים שמכבדים אותם כי שומרים על העיר נקייה, והם בתמורה ישמרו על העיר נקייה יותר בעצמם. יותר קל לזרוק זבל על הרצפה בעיר מלוכלכת מאשר להיות זה שזורק את הבקוק הראשון.


פלורנטין, תל אביב <-> Eixample, ברצלונה


לשכונת פלורנטין ולרובע אישמפלה (Eixample) יש הרבה מאד מאפיינים דומים: רשת רחובות צפופה עם הרבה צמתים, עירוב שימושים הכולל מסחר, מגורים ובתי מלאכה (שמייצרים הרבה זבל), בנייה לקו אפס ובשתי השכונות יש בעיקר בניינים ישנים ללא חדרי אשפה מסודרים.


ההבדל הוא שבברצלונה יש כמעט 7 מיליון תיירים ומבקרים בשנה, והיא צפופה פי 3 מתל אביב. זאת אומרת שעל כל מ"ר בעיר יהיו הרבה יותר אנשים שמייצרים זבל. אז איך זה שבשכונה אחת מצליחים לשמור על סדר וניקיון והשנייה נראית כמו מזבלה במדינה עניה? בשתי השכונות אין חדרי אשפה ואין מרווחים בין הבניינים ולכן העירייה מעמידה את הפחים במרחב הציבורי. בברצלונה עושים את זה בצורה מסודרת על חשבון חניות, ובפלורנטין, כדי להימנע מצמצום חניות שמים פחות פחים.



לרחובות בעיר יש כמה תפקידים: העברת תנועה, אפשרויות חניה, מרחב ציבורי, מקום לעצירה ופעילות, תחבורה ציבורית, מעבר תשתיות, מעבר של סחורות וגם פינוי אשפה. בפלורנטין, על אף היותה שכונה צפופה יחסית ועם אוכלוסיה יחסית צעירה, הרחובות שלה מוקדשים באופן כמעט בלעדי לחניה ותנועת רכבים. אם רוצים לספק לכולם חניה וכביש אז לא נשאר מקום לדברים בסיסיים נוספים כמו פחים ו/או עצים. בברצלונה לעומת זאת, יש מקום גם למדרכות רחבות ומוצלות, שטחים לפריקה וטעינה, וגם מקום מסודר ל-5 פחי אשפה. חניות יש גם לאורך רחובות ברצלונה, אבל הן פשוט ממוקמות היכן שנשאר מקום לשימושים אחרים שחשובים לא פחות לתפקודה של העיר.


העיוורון שמצוקת החניה מייצרת אצל מקבלי החלטות גורמת למדרכות להפוך למסלול מכשולים, כשהולכי הרגל נאלצים לפלס את דרכם בין פחים, אופנועים, ארונות חשמל וחניות. הכל במטרה שעוד כמה רכבים יוכלו אולי למצוא חניה ממש מתחת לבית. אני לא טוען שבעיית החניה לא קיימת, אבל העיר צריכה לענות על עוד הרבה צרכים מעבר לחניה במרחק של 50 מ' מהבית. מצפים ממשתמשי התח"צ ללכת לתחנת אוטובוס או לפח מיחזור גם למרחקים של 500 מ' ויותר, העיקר שלנהגים תהיה חניה קרובה. עיר היא מכלול של בעיות ולוגיסטיקה, אבל "מצוקת החניה ליד הבית" דוחקת את הטיפול בהרבה בעיות אחרות.



עיריית תל אביב מודעת לבעיות האשפה בפלורנטין, זה נושא שמדובר ברוב קבוצות הפייסבוק של השכונה באופן תדיר, אבל הפתרונות שהיא מציעה נוגעים יותר לעולמות המדע הבדיוני מאשר לבעיות הפסולת האמיתיות של השכונה. העירייה יצאה בפיילוט לפני מספר חודשים והתקינה מספר פחים סולאריים שאמורים לדחוס את האשפה. לא ראיתי בברצלונה פח אחד שצורך חשמל והעיר עדיין מצליחה להיות נקייה. לא ברור איך פח עם מנוע ינקה את השכונה? הפח אולי ידחוס את האשפה ויצמצם את הנפח שלה, אבל הדחסן האוטומטי הזה לא יהפוך את המיחזור לקרוב יותר לבית. אולי במקום לדחוס, כדאי להתחיל להפוך את מטלת הפרדת הפסולת לנוחה יותר לתושבים מאשר לפחים.


סיכום

כמעט כל מתכנני הערים ואנשי הסביבה יסכימו בינהם שמגורים בערים צפופות יכולים להוביל לסביבה נקיה יותר, וככל שהערים שלנו יהיו ירוקות וצפופות נוכל לשמור על יותר שטחים פתוחים וטבע שיישמר גם לדורות הבאים. בערים צפופות נוח יותר להתנייד ללא מכונית ובכך לזהם פחות, גם לוגיסטיקה ושינוע של סחורות ואשפה יעילים יותר כשעושים את זה במוקדים גדולים ומאוכלסים בצפיפות מאשר במרחב מבוזר בו צריך לפנות אשפה מכל בית פרטי. לגור בעיר זה לא מספיק, הערים שלנו צריכות כל הזמן להשתפר ולדעת להתמודד עם הצפיפות הגדלה, כדי שנוכל להנות משלל היתרונות וננסה לצמצם ככל הניתן את ההשלכות השליליות של חיים בסביבה צפופה.


אם אנשים גרים 500 מ' מתחנת אוטובוס כנראה שהם ישתמשו בה פחות מאנשים שגרים ליד תחנה עם הרבה קווים בתדירות גבוהה למגוון יעדים. כך גם במקרה של מיחזור, אם יהיה להם נוח למחזר כמו שנוח להם לזרוק את הזבל יש סיכוי גבוה יותר שהם יבחרו למחזר.

במדינות שדואגות למיון פסולת בערים, לרוב גם המרחב הציבורי והפארקים בהם נקיים הרבה יותר. ההבנה שפסולת היא משהו שצריך לטפל בו מחלחלת גם מעבר לפעולה היחידה של זריקת אשפה לפח.


המלצות:

  • בכל מקום שיש בו פח רגיל יש לשים גם את יתר הפחים. אם מצפים שיותר אנשים ימחזרו צריכים לשים להם את פחי המיחזור ליד הפח הרגיל כדי שהמיון יהיה נוח בדיוק כמו לא למיין. ככל שיהיו יותר פחי מיחזור במרחב הציבורי, אנשים יפנימו את הרעיון ופעולת המיחזור תהפוך להרבה יותר שגרתית.

  • מיקום אחיד וקבוע - בבניינים חדשים כנראה בחדר אשפה. בשכונות ותיקות בצמתים (ובשכונות בהן אין הרבה צמתים, לפזר כל 100-200 מ'). עדיף תמיד במקומות קבועים כדי שלא משנה איפה אנשים נמצאים, הם תמיד ידעו איפה הפחים נמצאים.

  • סטנדרט אחיד לפחים ככה שהפינוי יוכל להתבצע במשאית סטנרדטית ועל ידי כמה שפחות אנשים. להמציא את הגלגל עם פחים "חכמים" או טכנולוגיים יותר רק מסרבלים את הטיפול כי כל פח דורש משאית אחרת ומיקום אחר ברחוב.

  • להחזיר לאלתר את מיכלי איסוף הבקבוקים - עדיף שיהיו בצמוד לכל הפחים האחרים כדי שהמיון משאר סוגי האשפה יתבצע בנוחות מירבית.








1 ความคิดเห็น


מרתק! הלוואי שמישהו למעלה יעשה שינוי בנושא הזה כפי שכתבת בהמלצות שלך, ונראה אותן מיושמות. הפרדת פסולת וענייני אשפה באופן כללי צריכים להיות יותר ״פופולריים״ בתכנון ערים ושכונות.

ถูกใจ
bottom of page