בימים אלה מתאכלסת שכונת גליל ים החדשה (4,000 דירות). השכונה ממוקמת בלב המדינה, ממש ליד תחנת הרכבת של הרצליה ואזור תעסוקה, מהגדולים במדינה. אבל יש בעיה: בשכונה יש גם 9,000 מקומות חניה ויש לה רק כניסה ויציאה אחת ישר לתוך הכביש הכי עמוס בהרצליה.
יש עוד עשרות שכונות בלון שמבטיחות לכולנו שניתקע עוד שעות ארוכות בפקקים, בלי אפשרות לפתח חלופות ראויות.
גליל ים היא שכונת מגורים פרברית ישראלית שדומה לאינספור שכונות חדשות שנבנו ונבנות בכל רחבי המדינה.
יש בה לא מעט יתרונות והיא קרובה למגוון יעדים מבוקשים: תחנת הרכבת במרחק הליכה ומעבר לכביש נמצא אחד מאזורי התעסוקה הגדולים בישראל ומיד אחריו אפשר ללכת לחוף הים. בלב השכונה יש פארק גדול ויש גם בית ספר יסודי וגנים עבור ילדי השכונה.
בשכונה גרים אלפי תושבים אבל אין בה בכלל מסחר, לא חנויות ולא בתי קפה וגם אין משרדים לתעסוקה (בעתיד אולי יפותח אזור תעסוקה מבודד בין השכונה לנתיבי איילון). הסיבה לכך היא שבשכונה לא גרים מספיק אנשים והיא די מנותקת מהשכונות הסמוכות אז לחנויות ולעסקים אין אפשרות להתפרנס, וגם מראש לא נבנו בשכונה כמעט שטחים למסחר. אם אנשים רוצים לעשות דברים אחרי שעות העבודה והלימודים הם חייבים ללכת למקומות אחרים.
הכל קרוב, אז למה כולם נוהגים לכל מקום?
כשבוחנים את האפשרויות שעומדות בפני תושבי השכונה מגלים שכל האופציות גרועות ולא נוחות:
הליכה ברגל:
להולכי הרגל בשכונות בלון אין הרבה אפשרויות, כל הדרכים מובילות אותם לצומת אחד מרכזי (או שניים במקרים קצת יותר טובים). כשיוצאים מהשכונה, ולא משנה לאיזה כיוון רוצים להגיע, חייבים לחצות את רחוב שבעת הכוכבים העמוס תמיד, שם נוסעות בכל יום עשרות אלפי מכוניות בדרכן לנתיבי איילון או אזור התעסוקה. צומת היציאה מהשכונה תמיד יתן העדפה למכוניות הרבות שנוסעות על הכביש המהיר כדי לנסות למנוע פקקים (שאף פעם לא נעלמים), ולכן כל שניה שיוסיפו לרמזור הירוק להולכי הרגל תעצור את תנועת המכוניות לדקות ארוכות. התוצאה היא שהולכי הרגל היוצאים מהשכונה נאלצים להמתין 2-4 דקות כדי להגיע לצד השני של הכביש. במעברי החציה אין צל ואין עצים כדי לא לפגוע בשדה הראיה של הנהגים הממהרים.
בזמן שהולכי רגל מתבשלים בשמש כשהרמזורים אדומים, הם נאלצים לנשום את אגזוזי המכוניות של אותם נהגים שתקועים בפקקים (לפחות להם יש מזגן או הגנה מהגשם). נסו לדמיין את עצמכם עושים את הדרך הזו כל יום מחדש, אם הייתה לכן מכונית הייתן בוחרות לעשות את המסע הנורא הזה כל יום ברגל?
כשמתכננים עבור מכוניות אז אנשים שהיו יכולים ללכת ברגל נאלצים לנהוג וכך גם הם תורמים להתארכות הפקקים.
רכיבה על אופניים
יש שביל לאורך הרחוב ההיקפי ובפארק במרכז השכונה (מסומנים בירוק), זאת התחלה טובה אבל רוב האנשים רוצים בדרך כלל לצאת מהשכונה. בעירייה נמנעים לסלול שביל אופניים שיאפשר לרוכבים לדלג על הפקקים בשבעת הכוכבים כדי לא לפגוע בנהגים. היום כשתושבות השכונה רוצות לרכב לרכבת הן חייבות לעשות עיקוף ארוך. אין צל לצד המדרכות והשבילים ולכן ביום קיץ לוהט ומיוזע, הרכיבה יותר קשה מאשר נהיגה.
ברחוב שבעת הכוכבים יש 8 נתיבי נסיעה, אבל לא נשאר מקום לשביל אופניים אחד למי שרוצה לרכב לעבודה או לים. רוכבים אמיצים נאלצים לסכן את חייהם ברכיבה מסוכנת על כביש מהיר או לנסוע על המדרכה הצרה לצד הולכי הרגל המעטים שעוד נשארו ברחוב.
כשמתכננים עבור מכוניות אז אנשים שהיו יכולים לרכב על אופניים נאלצים לנהוג וכך גם הם תורמים להתארכות הפקקים.
תחבורה ציבורית
בשכונה יש רק קו אוטובוס אחד (קו 13) שיוצא כל עשרים דקות (במקרה הטוב) וזה המסלול שלו:
קשה עד בלתי אפשרי לשרת בתחבורה ציבורית אמינה ונוחה כשיש לשכונה רק כניסה ויציאה אחת, יש לזה כמה סיבות:
כל אוטובוס שנכנס לשכונה חייב לעשות סיבוב בשכונה ולחזור לאותה צומת ממנו נכנס. הצומת כאמור מתעדף את התנועה שנוסעת על שבעת הכוכבים, כך שהאוטובוסים שנכנסים ויוצאים מהשכונה נתקעים דקות ארוכות בכניסה והיציאה. אם עליתם לקו בשכונה אחרת אז המסלול שלכם מתארך בעוד רבע שעה. כדי לא להקשות על תושבי שכונות אחרות נמנעים מלהכניס לשכונה קווים נוספים.
בשכונה לא גרים הרבה מאד אנשים ולכן אין הצדקה להאריך את המסלול של כל תושבי הרצליה כדי לאסוף מספר מצומצם של נוסעים, ולכן התדירות של התחב"צ בשכונה מאד נמוכה. ענף התחבורה הציבורית סופל ממחסור חמור בנהגי אוטובוסים, ולכן עדיף להקצות את המשאבים הדלילים לשכונות עם פוטנציאל יותר גדול של נוסעים.
אין בשכונה הרבה אוטובוסים אז גם אין הצדקה להקצות עבורם נתיב תחבורה ציבורית ייעודי על חשבון הכבישים, וכך כמו כל נהגי השכונה, האוטובוס מנסה לצאת מהצומת העמוס בכניסה לשכונה, יחד עם 9,000 מכוניות נוספות (כמספר החניות בשכונה).
אם מישהו מהשכונה כבר יחליט לעלות על האוטובוס הוא גם יגלה שאין נת"צ ברחוב שבעת הכוכבים, למעט במקטע קצר, ולכן גם האוטובוס כמו המכוניות תקוע בפקקים. ברחוב יש 8 נתיבי נסיעה אבל לא נמצא מקום לנת"צ שיאפשר לאוטובוסים לעקוף את הפקקים. סביר שכל מי שעם רכב פרטי יעדיף לנסוע לבד עם מזגן מאשר להצטופף עם עוד נוסעים על כיסאות לא נוחים באוטובוסים.
כשמתכננים עבור מכוניות אז אנשים שהיו יכולים לנסוע בתחבורה ציבורית נאלצים לנהוג וכך גם הם תורמים להתארכות הפקקים.
ולקסם הבא אני אצטרך בלון: כשהשכונה לא מותאמת להולכי רגל, אופניים ותחבורה ציבורית אז כולם נוהגים, ואם כולם נוהגים אז ברור שיהיו פקקים.
בשורה התחתונה, מתכננים את השכונות שלנו ככה שיתאימו למכוניות ועל הדרך פוגעים בתחבורה הציבורית ולכן לכל מי שיש מכונית בוחר בנהיגה. אם יש בשכונה 9,000 מכוניות הן כולן הולכות להיתקע כמו כולם בצומת היציאה היחיד מהשכונה. אם בפקק ביציאה מהשכונה עומדים כרגע 150 רכבים, אפשר להיות בטוחים ש-60 מהם היו מעדיפים להשתמש באמצעים אחרים אבל עומדים באותו הפקק, פשוט כי אין להם ברירה אחרת.
האגדה מספרת שמכוניות פרטיות מבטיחות חופש תנועה. בפועל השכונות שלנו מתוכננות בעיקר עבור מכוניות ולמרות ובגלל זאת, הפקקים רק מתארכים. בכל יציאה מהבית, אפילו לשכונה הסמוכה אנשים נאלצים לשרוף את הזמן בפקקים ובחיפושי חניה. בסופו של דבר פוגעים בחופש של משתמשי התחבורה הציבורית והרוכבים, ואפילו הנהגים נדפקים.
אם נלמד ממקומות אחרים בעולם נגלה שככל שהעיר טובה יותר לתחבורה ציבורית והולכי רגל, גם הנהגים מרוויחים. אם יש חלופות טובות אז פחות אנשים בוחרים בנהיגה, ואם יש פחות נהגים על הכביש אז גם למי שנוהג יש הרבה פחות פקקים (ויותר חניה פנויה). מרכז תל אביב הוא האזור הכי פחות פקוק בכל המטרופולין (בשעות העומס).
בהולנד למשל, התכנון הוא לא מוטה רכב וזה בדיוק מה שגורם לפחות אנשים לנהוג מה שמפנה את הכבישים למי שחייב לנהוג. הנה סרט שמסביר על זה:
לשכונות בלון מבוססות רכב יש תרומה לא קטנה ליוקר המחיה
בשכונות ותיקות בערי המרכז, משפחות יכולות להסתדר גם אם רכב אחד, ולפעמים גם בלי רכב בכלל. האם בשכונות הבלון אפשר לדמיין חיים ללא מכונית? כשאי אפשר לנסוע בתחבורה ציבורית או לרכב על אופניים כל משפחה, התשובה היא לא.
מעבר לעלות הרכב יש להוסיף הוצאות על דלק, ביטוח, טסט ובלאי במחיר כולל של כמה אלפי שקלים מדי חודש, בנוסף לדמי השכירות הממוצעת בשכונה שעומדת על 8,850 ש"ח (ויחד עם דמי תיווך, וחניה כפולה מוצמדת לכל דירה בסטנדרט מגיעים לפחות ל-15,000 ש"ח בכל חודש).
נקפוץ 20 שנה לעתיד - התושבים מזדקנים אבל התשתיות מותאמות למשפחות צעירות
שכונות בלון מתוכננות תמיד לקהל יעד מאד ספציפי - משפחות צעירות עם ילדים קטנים. יש פארק מרכזי שמאפשר לילדי השכונה ולהורים עם תינוקות לבלות באווירה קהילתית. יש בשכונה בית ספר וגנים קרובים לכל ילדי השכונה, ואין צורך לאסוף את הילדים עם הרכב, כמו כן, יש הרבה חניה שאמורה לשרת זוגות של הורים שחייבים לעבוד ולבלות מחוץ לשכונה.
היום הפארק מהווה מוקד קהילתי, בעיקר בזכות הילדים הקטנים. בעוד 20 שנה הילדים יעזבו את הבית והזוגות כבר יהיו פחות צעירים. בשכונה יש את כל התשתיות הדרושות לגידול ילדים, יש בית ספר, פארק וגני ילדים. אבל בשכונה אין שום דבר לצרכים של רווקים ואנשים מבוגרים. מה יש להם לחפש בשכונה שהדבר היחיד שיש בה ונמצא במרחק הליכה, זה בית ספר יסודי והרבה חניה?
כשבשכונה יגורו פחות ילדים, אז הפארק יהפוך לנטוש ומזמין פחות (זה פארק כל כך מקומי שאף אחד לא יגיע לכאן משכונות אחרות כדי לבלות) וגם הבניינים שנבנו ואוכלסו ביום אחד יתיישנו כולם ולא תהיה התכנות להתחדשות עירונית. למבוגרים שיחייו כאן תהיה אפשרות לבלות רק במקומות שאפשר להגיע אליהם במכונית, וכך כל היתרונות של מגורים בשכונה במיקום כל כך מרכזי יעלמו לטובת עמידה אינסופית בפקקים.
(לא) לדאוג: גליל ים לא לבד
איפה שלא תסתכלו במפה תראו עוד עשרות שכונות כאלה שנבנו עבור רכבים, שכונות עם דירות מגורים ושתי חניות מוצמדות לדירה, כל ישראל בלונים בלונים. הנה 4 דוגמאות מתוך עשרות, שנבנות כרגע בכל רחבי המדינה, בצפון, בדרום ובמרכז.
בדומה לגליל ים, גם בשכונות האלה אי אפשר לחיות בנוחות ללא רכב. הנהגים בשכונה, גם הם נידונים לפקקים אינסופיים שילוו אותם לכל מקום בחיים.
המדינה מתכננת פקקים גם באזורי התעסוקה הגדולים
אחרי שתושבי הבלונים יצליחו בקושי לצאת בבוקר מהשכונה בגלל הפקקים, הם יגלו שגם את אזורי התעסוקה שלהם בונים בצורה דומה. אזור שלם שמגיעות אליו אלפי מכוניות שיכולות להיכנס רק דרך צומת או שניים. האזורים לרוב קצת מרוחקים מהעיר ותמיד ליד כבישים ראשיים ועמוסים, וגם אותם כמעט בלתי אפשרי לשרת בתחבורה ציבורית.
מעגל אינסופי של פקקים - בבוקר עומדים עם הרכב ביציאה מהבית וגם כשמגיעים למשרד. ואחרי שנגמר יום עבודה ארוך ומתיש, המדינה מבטיחה לנו פקקים גם בכל הדרך חזרה לשכונת המגורים.
ערי בלון - כשעיר שלמה עומדת בפקק
למה להסתפק בשכונות בלון - יש ערים שלמות שתכננו אותן כך שהן יהפכו לפקק:
יש הרבה מאד פרברים בישראל שנבנו כולם עם 2-3 כניסות שמתחברות לאותו כביש מהיר, ומעט מאד חיבורים בין יישובים קטנים, לפעמים אפילו יש גדר ושער כדי ש"זרים" לא ישתמשו בכבישים המקומיים. גם כאן מדובר על יישובים לא צפופים במיוחד ולכן לא ניתן לשרת אותם בתחבורה ציבורית תדירה. מדובר לרוב בערי מגורים עם מעט תעסוקה ומסחר, ולכן גם בהן התושבים הולכים לרוב לבלות בערים אחרות.
בשוהם יוצאות בכל בוקר כל המכוניות לכביש 444 וכביש 40 דרך שניים או שלושה צמתים מאד עמוסים. כפר יונה מתנקזת כולה לכביש 57 שמחבר את כל ערי השרון לנתניה. הרמזורים תמיד מתעדפים את התנועה בכביש המהיר אז הרכבים שיוצאים מהעיר נאלצים להמתין, ולהמתין, ולהמתין עד שיגיע תורם לחצות לאחר מספר מחזורי רמזורים.
הנה קטע מ"תכנית חיסכון" עם הילי קרן שהזמינה אותי לדבר על שכונת גליל ים ושכונות בלון אחרות ולמה החיים בהן כרוכים בפקקים שלא נגמרים:
בלונים אפשר לפוצץ
שכונות בלון הן שכונות גרועות, לתקן אותן יעלה הון וזה יכאב. שינוי יאלץ תושבים לשנות הרגלים, ולפעמים גם לפגוע בסביבה ולסלול רחובות חדשים, לרוב על חשבון השטחים הפתוחים. כדי להימנע ממחירים כואבים כאלה גם בעתיד צריכים עכשיו להפסיק להוציא לפועל עוד שכונות משובטות.
איך בכל זאת אפשר לעודד הליכתיות בשכונות בלון?
כשיש רשת רחובות צפופה, אדם יכול להחליט שיום אחד הוא עובר בסופר בדרך הביתה וביום אחר יושב לקפה ברחוב אחר. כשיש אפשרויות להיפגש עם עוד אנשים מחוץ לרכב על הדרך מהעבודה אז אנשים עושים את זה. רואים את זה בכל מרכז עיר ותיק, כשיש לאנשים מה לחפש בחוץ אז הם יוצאים החוצה.
בתמונה למעלה סימנתי את היעדים הפופולריים בקרב תושבי הרצליה ונמצאים במרחק הליכה. באדום - רחובות בהם יכולים ללכת הולכי הרגל אבל אין בהם כמעט עצי צל. בירוק מסומנים רחובות עם עצים סבירים ו/או עצים צעירים שבתקווה שעוד כמה שנים יגדלו ויאפשרו הליכה נוחה יותר. בכתום מסומנים דרכים שחסרות על מנת להשלים רשת הליכה שתקצר את המרחקים ותיתן להולכי הרגל עוד אפשרויות נוחות לבחירה.
על הגשר של רחוב שבעת הכוכבים בלתי אפשרי לנטוע עצים, לא עכשיו וגם לא בעתיד, מכיוון שרוב הרחוב הוא בכלל גשר ארוך שחוצה את נתיבי איילון וכביש החוף. אם רוצים לאפשר ליותר אנשים לעשות את המסע הרגלי חייבים להשקיע ולמצוא פתרון הצללה מלאכותי, כמו שעושים על הרבה גשרים בעולם. אחרת לאורך רוב ימות השנה יהיה סיוט לעשות את הדרך.
בעתיד מתוכנן כביש חדש שיחבר את דרום השכונה להרצליה פיתוח. יש לקוות שהוא לא יהיה סתם עוד כביש מהיר למכוניות שיחבר את רמת השרון להרצליה פיתוח. כדי שיעודד אנשים ללכת לאורכו הוא חייב להיות הרבה יותר ידידותי, שקט ומוצל מאשר רחוב שבעת הכוכבים הראשי.
איך אפשר לעודד רכיבה על אופניים בשכונה?
ככל שיהיו יותר שבילי אופניים בעיר, כך יותר אנשים ירכבו. בהרצליה יש רשת שבילי אופניים יחסית חדשה, שבילים קיימים מסומנים בכחול. לפי אתר העירייה מתוכננים שבילים על כל הרחובות הראשיים שיאפשרו רכיבה רציפה ובטוחה מכל מקום לכל מקום.
העיגול הירוק מראה שגם לפי אתר העירייה אין כוונה לחבר את שכונת גליל ים לתחנת הרכבת, ואין כוונה להקצות נתיב נסיעה בשבעת הכוכבים עבור הרוכבים. בעתיד, כשיקום הגשר שיחבר את דרום השכונה לאזור התעסוקה אז השכונה תוכל לצאת מהעוצר. ללא השבילים האלה, גם מי שיכול היה לרכב כנראה יבחר להישאר ברכב.
איך אפשר לעודד שימוש בתחבורה ציבורית בשכונה?
דבר ראשון חייבים לחבר את השכונה לתחנת הרכבת. את הגדרות של הפארק יש להסיר, ולהוסיף שביל אופניים ולנטוע עצים עבור מי שמגיע לתחנה מדרום. אם הרכבת תהיה נגישה, 4,000 תושבי השכונה יוכלו לנסוע לכל הארץ בתחבורה ציבורית מהירה שנמצאת במרחק 5 דקות הליכה.
היום בשכונה יש רק קו אוטובוס אחד לא תדיר במיוחד, ואת זה יהיה קשה לשנות, אלא אם יקימו תחנת קצה קטנה בדרום השכונה שתאפשר לקו או שניים לצאת מהשכונה בלי שיאלץ נוסעים משכונות אחרות לעשות עיקוף ארוך דרך גליל ים.
אם במקום חלק מהחניון הדרומי (מסומן בעיגול) יהיו חניות ל- 2-3 אוטבוסים חשמליים אז יהיה אפשר להגביר את תדירות הקווים. האוטובוסים כבר הופכים לחשמליים אז המטרד לתושבים הוא אפסי.
במחלף הסירה עוברים עשרות קווי אוטובוס נוספים, כדאי שאנשים יוכלו להגיע לשם בביטחון ומהירות, ולכן גם לטובת הגברת השימוש בתחבורה ציבורית חייבים לנטוע עצים בכל הדרכים המובילות לתחנות.
קצת נוסטלגיה: פעם ידעו לגרום לאנשים ללכת ברגל
פחות מקילומטר מזרחית לשכונה נמצא המרכז הותיק של הרצליה. שימו לב לרשת הרחובות הצפופה (בירוק) לעומת הרשת בשכונה החדשה. מספיק להסתובב כמה דקות ברחוב בכל אחד מהאזורים האלה ולראות שברחובות הירוקים אפשר לראות אנשים, לעומת הרחובות האדומים שם נראה בעיקר מכוניות או מקסימום כמה ילדים ללא רשיון נהיגה.
זה לא שהאנשים במרכז הוותיק שונים מתושבי שכונת גליל ים, הם גם לא פחות עצלנים. גרות שם משפחות, ואנשים צעירים וגם מבוגרים. אבל כשהם רוצים לצאת מהבית יש עבורם רחובות נעימים, עם עצים ויש גם תחבורה ציבורית סבירה לרוב מוקדי הביקוש (לא מספיק, אבל זה עניין לפוסט אחר). יום אחד הם יכולים לבחור ללכת מהקאנטרי הביתה דרך רחוב מסוים, ולמחרת לעבור בשיעור יוגה ברחוב מקביל, וביום השלישי להיפגש לקפה עם חברים ברחוב אחר.
בגליל ים, לעומת זאת, כל הדרכים מובילות לאותו רחוב לא נעים (שבעת הכוכבים), אין אפשרויות ואין דרכים אחרות. זה המצב שקורה כמעט בכל שכונות הבלון בישראל.
אנשים לא נולדים מכורים למכוניות, אבל כבר 30 שנה שאנחנו בונים להם שכונות מגורים ואזורי תעסוקה שמחייבים לפחות שני רכבים למשפחה. אם נחזור לבנות רחובות נעימים במקום כבישים רחבים נראה בחוץ הרבה יותר אנשים.