השבוע התפרסם שעיריית תל אביב דחתה את הפיכת רחוב פלורנטין למדרחוב למועד לא ידוע. בעירייה טוענים שעומס העבודות מקשה על הנהגים בעיר ולכן זה לא הזמן להפוך את הרחוב המסחרי הראשי של השכונה למוטה אנשים. זה יהיה פוסט קצר על השכונה הכי הליכתית בעיר שגם היא נופלת קורבן למקבלי החלטות שמדמיינים מצוקת חניה גם במקומות בהם היא לא קיימת.
ברחוב פלורנטין פועלים מעל 50 עסקים מקומיים: סופרמרקטים מכל הגדלים, מסעדות ובתי קפה, מרפאות, טמבוריות, וטרינרים וחניות לחיות מחמד ועוד מגוון חנויות ייחודיות. המשותף לכולם - עסקים קטנים שמשרתים בעיקר את תושבי השכונה. בזכות ההצלחה המסחרית, בעירייה חשבו שהגיע הזמן לתת למבלים והתושבים רחוב אחד שמיועד לאנשים, בדומה למקטע הקטן של מדרחוב לוינסקי המוצלח שנמצא בצפון השכונה.
הליכה בפלורנטין היא חוויה מאתגרת
כמעט כל הרחובות בשכונת פלורנטין נראים די דומה: נתיב נסיעה מוקף בשתי שורות חניה ו-2 מטר בלבד מוקצה למדרכה מכל צד. בכל מדרכה כזאת אלפי הולכי רגל מפלסים את דרכם בין ריהוט רחוב, פחי אשפה, תמרורים, חניות אופניים פירטיות ומדי פעם גם רוכבים אלימים שלא רואים אף אחד בעיניים. עצים בשכונה, גם הם מצרך די נדיר.
למרות האתגרים היומיומיים שהעירייה מציבה בפני ההולכים, הם מצידם ממשיכים להצביע ברגליים ולמלא את רחובות השכונה באלפים. הנה כמה תמונות של הצלם נינו הרמן שהצליח לתפוס את חיי הרחוב העשירים שמתקיימים בשכונה. למרות שהמדרכות מעליבות, אנשים רוצים להשתמש בהן כדי לבלות ולחיות.
לרחובות בעיר יש הרבה מטרות: הם מאפשרים מפגש בין אנשים, ועליהם אפשר להעביר סחורות לעסקים. הרחובות מאפשרים ניידות לאנשים בשלל אמצעים - הליכה, תחבורה ציבורית, רכיבה וגם נהיגה. אז למה ברחוב שמפוצץ באנשים, העירייה דואגת להזכיר להם שכרגע הנהגים יותר חשובים?
התכנית עצמה היא יחסית צנועה - הפיכה של פלורנטין, הרחוב המסחרי העיקרי של דרום השכונה למדרחוב מקומי. למעט מקטע קצר ברחוב לוינסקי ושביל אופניים ברחוב הרצל, בכל הרחובות בשכונה יש 2 שורות של חניה והם פתוחים כולם לתנועת מכוניות. למרות העדפת המכוניות הניכרת, ברוב השכונה לא מורגשת כמעט מצוקת חניה וגם ברוב הרחובות עוברות יחסית מעט מכוניות.
פלורנטין משורתת היטב בתחבורה ציבורית מצוינת שעוברת בכל הרחובות המקיפים את השכונה, ובעוד כמה חודשים יפתח גם הקו האדום שישדרג את חוויית הנסיעה אפילו יותר. השכונה מוקפת בשבילי אופניים רציפים ובמגרשי חניה, כך שכל אחד יכול לבחור את אמצעי הנסיעה שמתאים לו באותו יום.
אם מישהי רוצה לנסוע למקומות רחוקים היא יכולה לנהוג ולחנות באחת מאלפי החניות בחניונים מסביב או באחד מרחובות השכונה הפחות עמוסים. ליעדים קרובים יותר היא יכולה ללכת 100-200 מ' ולעלות על אחד מעשרות האוטובוסים שעוברים מסביב או ברכבת הקלה שעוד רגע נפתחת. לרוכבים הרבים שגרים בשכונה יש שבילי אופניים ברחוב הרצל ובפארק המסילה, ובקרוב גם ברחוב אליפלט (שמורחב כדי לפצות את הנהגים על סגירת שדרות ירושלים עבור מעבר הרכבת הקלה).
מי שמשתמש בתחבורה ציבורית יודע שכדי להגיע לתחנת אוטובוס קרובה צריך לחצות לפעמים מספר רחובות בהליכה, גם רוכבי האופניים מבינים שלא בכל רחוב יסללו עבורם שביל, והולכי רגל יקבלו בהכנעה כל מדרכה צרה וחסומה. רק נהגים יודעים שיוכלו לחפש חניה בכל רחוב וסמטה, עבורם המחשבה שיצטרכו לשלם על חניה או לחנות במרחק מאות מטרים היא בלתי מתקבלת על הדעת. אני מבין למה לנהגים קשה לוותר על הנוחות שאליה הם רגילים, אבל למה העירייה משתפת עם זה פעולה?
בשכונת פלורנטין אין מצוקת חניה. ברחוב פלורנטין, לעומת זאת, כבר היום כמעט בלתי אפשרי למצוא חניה פנויה
ברחוב פלורנטין יש בערך 200 מקומות חניה, מספר זניח שלא מספיק לעשירית מהאנשים שעוברים ברחוב מדי יום, כך שסביר להניח שמי שמראש יגיע לרחוב עם רכב יאלץ להמשיך לחפש ברחובות אחרים. אם הוא יסע מעט צפונה, לאזור חנויות הטקסטיל והסדנאות הוא ימצא עשרות חניות פנויות בכחול לבן. גם בשכונה מדרום יש חניה זמינה. כתבתי כאן על הכשלון הידוע מראש לניסיון לספק לכולם חניה בחינם בכל מקום.
מסביב לשכונה יש גם הרבה מגרשי חניה: בחניוני אחוזת החוף באזור אפשר לחנות את הרכב גם ב-6 שקלים ליום. יש עוד הרבה מגרשי חניה פרטיים בכל מקום מסביב.
אם העירייה רוצה לדאוג לנהגים היא תמיד יכולה להגיע להסדר עם בעלי החניונים, שביניהם יש גם את חניון בית מרכזים שכבר כמה שנים הוא לא פעיל ויכול לענות על "מצוקת החניה" שלא ממש קיימת בשכונה.
למרות שיש מסביב אלפי מקומות חניה מסביב, בעירייה חוששים לוותר על 200 חניות לאורך הרחוב הכי עמוס בהולכי רגל בשכונה.
בקיצור, לא יקרה כלום אם נסגור רחוב אחד (מתוך עשרות) לתנועת מכוניות.
פרמידות הפוכות מחפשות חניה
בכל הזדמנות העירייה מכריזה שהפרמידה התפהכה ומעכשיו הולכי רגל ומשתמשי התחבורה הציבורית נמצאים בראש סדר העדיפויות. היא אפילו הפיקה סרטון מצוין שמסביר למה חשוב להרחיב מדרכות ולתת עדיפות לאנשים, במיוחד בשכונות שכבר היום משמשות בעיקר הולכי רגל.
שלא תבינו לא נכון, אני חושב שתל אביב באמת עוברת מהפיכה. שבילי האופניים החדשים מאפשרים להגיע כמעט לכל מקום בעיר ברכיבה. בשנים האחרונות גם נעשו פרויקטים שמשפרים מאד את מצב הולכי הרגל בעיר: כיכר דיזנגוף, פארק המסילה, שדרות הקריה ועוד כמה מקומות אחרים. בגלל כל אותם דברים נפלאים, דווקא הנסיגה מהתכנית בפלורנטין מעוררת תמיהה.
כל הנתונים מראים - פלורנטין היא שכונה של אנשים, אז למה העירייה מתעקשת לדאוג קודם כל לנהגים?
בדיונים על חניה ותחבורה, נהגים תמיד משתמשים במגוון תירוצים למה אי אפשר לוותר על חניות. בין היתר הם טוענים שיש בעיר אנשים מבוגרים שלא יכולים לרכב, או שיש הורים לילדים שחייבים להסיע את ילדיהם ממקום למקום. אבל כשבוחנים את הנתונים של השכונה מגלים שרוב מוחץ של התושבים (78%) הן צעירות וצעירים בגילאי 20-45, ולרובם אין ילדים (על פי הנתונים רק 4% מתושבי השכונה הם ילדים עד גיל 10).
לפלורנטין יש את כל הנתונים שהופכים אותה לשכונה שהיא מופת לעירוניות. יש בה צפיפות כמו בברצלונה וערים מוצלחות אחרות באירופה. היא מוקפת בתחבורה ציבורית ואפשר למצוא בה חנויות ועסקים מכל הסוגים. השכונה גם צמודה לאחד ממוקדי התעסוקה הגדולים בעיר שנמצא בשדרות רוטשילד.
אם בשכונה כמו פלורנטין העירייה מפחדת ללכת עד הסוף עם החזון שלה, אז אין מה להתפלא שבשנים הקרובות נראה נסיגה בקצב פיתוח שבילי האופניים וצביעת הנת"צים בעיר. העירייה כבר הכריזה על דחיית סלילת שבילים חשובים בעיר (כמו ברחוב יהודה הימית ביפו) למועד לא ידוע. החשש מהנהגים לקראת הבחירות גורם לקבלת החלטות מבוססת רגש ולא נתונים.
בזמן העבודות להקמת הרק"ל והמטרו העירייה מבקשת לשמור על "איזון" ולצמצם ככל הניתן את הפגיעה בנהגים, "איזון" הם קוראים לזה. אבל חשוב שנזכור כמה עובדות:
העבודות בעיר לא צפויות להסתיים בעשור הקרוב. רק השבוע התפרסם שהקמת המטרו לא תסתיים לפני 2034, כך שצפויות לנו עוד הרבה שנים של חפירות.
נהגים הם ממש לא היחידים שסובלים מהמצב בעיר. התמשכות העבודות מאלצת לשנות את מסלולי האוטובוס אחת לכמה ימים, כשבדרך כלל לא ממש מקפידים על עדכון הנוסעים בצורה מכבדת או ברורה.
באזור העבודות הולכי הרגל מקווים לא להידרס מקורקינטים ואופנועים שחולקים איתם את המדרכות הצרות לאורך גדרות מאובקות. כל מי שהולך באבן גבירול בשנה האחרונה יודע שהמדרכות ברחוב נראות כמו אחרי מלחמה. לצד גדרות אטומות הולכי הרגל נאלצים לחלוק שאריות של מדרכות עם שבילי אופניים ומאות שליחי וולט על אופנועים.
תל אביב עוברת מהפיכת תחבורה רצינית כבר תקופה ארוכה: בתוך פחות מעשור יהיו כאן שלושה קווי רכבת קלה, ובקרוב יתחילו עבודות להקמה של 3 קווי מטרו נוספים. יש בעיר כבר מאות קילומטרים של שבילי אופניים. בזכות העבודות הקיבולת לרכב בעיר פוחתת בצורה משמעותית לטובת אמצעי תחבורה מתקדמים ומגוונים. 200 מקומות חניה ברחוב פלורנטין לא יפתרו את מצוקת הנהגים, אבל ביטול (לפחות חלקי) שלהן יאפשר לאלפים להנות מתשתיות בצורה קצת יותר מאוזנת.
אם בעירייה ימשיכו לחשוב שרק הנהגים סובלים אנחנו נמשיך לקבל פתרונות מהוססים שרק מגבירים את הקונפליקטים בין כל המשתמשים ברחוב. כדאי גם לזכור, איך שהרחוב נראה זה עניין של בחירה. במשך עשרות שנים התאימו את העיר שלנו כדי שתוכל להכיל יותר מכוניות. ברחוב הרצל לדוגמא, היו פעם מדרכות רחבות ועצים בוגרים שמישהו חשב שעדיף לבטל עבור כמה חניות. סביר מאד להניח שלא נעשה סקר תשבים לפני שכרתו את כל העצים והרחיבו את הכביש.
לפני כל פרויקט שמטרתו להחזיר את המרחב ציבורי להולכי רגל נשמעות מחאות אדירות על הפגיעה בנהגים שגרים באזור. אבל אחרי שאבק העבודות שוקע, קשה לדמיין שיש מישהו שיחשוב ברצינות שכדאי להגביה חזרה את כיכר דיזנגוף, לבטל את המדרחוב בשוק לוינסקי או לסגור את פארק המסילה כדי להחזיר כמה מקומות חניה.
