שיכון ל' היא שכונה קטנה ולא צפופה במיוחד בצפון תל אביב, על יד חוף הים ופארק הירקון. היא נמצאת במרחק הליכה לתחנת הרכבת ויש ממנה אוטובוסים לכל מקום בעיר ולרוב המדינה. על אף נתוני הפתיחה המצויינים אין בשכונה רחובות, רק מגרשי חניה, והיא מוקפת בשלושה כבישים מהירים שבכל אחד מהם שבעה נתיבים (או יותר).
בתמונה למעלה: מימין נמצאת דרך נמיר שמחברת את חיפה לתל אביב ומשמאל זה רחוב לוי אשכול שמאפשר גישה לשכונת המגורים הקטנה. מדרום נמצא רחוב ש"י עגנון שמשמש גם הוא בסך הכל עוד דרך גישה לשכונה. על דרך נמיר נוסעות כמעט פי 3 יותר מכוניות, ולמרות זאת כמעט ולא תמצאו הבדל בינה לבין לוי אשכול.
שיכון ל' היא אחת השכונות היקרות בתל אביב, לא ניתן למצוא בה דירות בפחות מ-5 מיליון ש"ח. מעבר למחירי הנדל"ן הגבוהים, למגורים בשכונה מוקפת כבישים מהירים, יש עוד מחירים נוספים:
רעש
באתר עיריית תל אביב יש מפה שמראה מדידות של עוצמות רעש מתחבורה בעיר. כפי שאפשר לראות בתמונה, שיכון ל' היא השכונה עם עוצמות הרעש הגבוהות ביותר (צבע כתום במפה מעיד על רעש של 65-70 דציבלים, עוצמה שחשיפה ארוכה אליה מלווה בחוסר נוחות ואף בהפרעות לבריאות).
ככל שהכבישים רחבים יותר ומאפשרים נסיעה מהירה יותר כך עוצמות הרעש גבוהות יותר. התשתיות בשכונה כל כך מבוססות רכב שכולם נוהגים, ומייצרים רעש וזיהום אוויר. השכונה מוקפת בשני כבישים סואנים במרחקים קצרים ככה שהיא מוקפת בעננת פיח ורעש מכוניות באופן תמידי 24/7.
מהמפה אפשר ללמוד שלמעט אזור האיילון, רוב שכונות העיר שקטות הרבה יותר, או לפחות יש בהן אזורי מפלט מהרעש.
לפי מדד המחירים באתר madlan, נראה שיש אנשים שמוכנים לשלם הרבה מאוד כסף כדי לגור לצד 2 הכבישים הכי רחבים ורועשים בעיר.
סכנת דריסה
לוי אשכול הוא רחוב מסוכן שחוצה שכונת מגורים שגרים בהם גם לא מעט ילדים וקשישים. כמעט כל יציאה מהבית מחייבת את האנשים לחצות את הרחוב שבנוי כמו כביש מהיר.
לפני כמה שנים נהרג רוכב אופניים שחצה את הכביש ונהג נכנס בו במהירות גבוהה בעת שפנה לרחוב אינשטיין (עוד רחוב בשכונה שהיה רחב מדי ועכשיו משופץ לטובת הקמת הקו הירוק). לאורך השנים היו עוד מספר תאונות קשות ברחוב. מהירות הנסיעה הגבוהה בכביש לא מאפשרת לאף נהג, זהיר ככל שיהיה, להספיק לעצור במקרה שילד או מבוגר לא מספיק עירניים מנסים לחצות את הכביש.
בעירייה החליטו לפני שלוש שנים להוריד את מהירות הנסיעה המותרת ברחוב מ-70 קמ"ש ל-50, במטרה להפחית את הסיכוי להרוגים במקרה של תאונה. החלטה מבורכת אך ברחוב עצמו לא נעשו שינויים, ובפועל, חוץ מתמרור חדש שמגביל את המהירות, לא נעשה דבר. כשאני רוכב עם טוסטוס על 50 קמ"ש נהגים מתחילים לצפצף ולהיצמד אלי מאחור או שהם מנסים לעקוף במהירויות גבוהות רק כי אפשר. רוב הזמן אין ברחוב הזה עומסים ולכן יש אנשים שמרשים לעצמם לנסוע עליו במהירות של 100 קמ"ש ויותר.
שנות השבעים - כשבניינים היו רק תירוץ כדי לסלול כבישים
שיכון ל' הוקמה בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, פחות או יותר באותן שנים בהן הקימו גם את נתיבי איילון. התפיסה התכנונית השלטת הייתה שאם יסללו מספיק נתיבים אז לעולם לא יהיו פקקים. המתכננים האמינו שהרכב הפרטי יכול לקחת אותנו לכל מקום, גם למרחקים שפעם אנשים היו עושים בהליכה קצרה. אם חייבים מכונית לכל פעולה יומיומית בסיסית אז זה רק הגיוני שמרבית השטח בשכונה יוקצה לחניות וכבישים רחבים. אפילו השטחים הירוקים בשכונה הם בכלל לא פארקים או גינות נעימות לשהיית אנשים, אלא שטחי הפרדה בין חניונים וכבישים.
דרך נמיר מחברת את כל צפון המדינה לתל אביב. האינטנסיביות שלה לא מאפשרת לצמצם אותה, לפחות לא בעתיד הנראה לעין (או עד שלא תהיה כאן תחבורה ציבורית הרבה יותר טובה). בגלל חשיבותו של הכביש, הפוסט לא יעסוק ברחוב זה (למרות שגם בו אפשר וחשוב לטפל). לעומת זאת, רחוב לוי אשכול, למרות היותו רחוב שכונתי הוא רחב יותר מרחוב המסגר, בגין או יגאל אלון, שהם הרחובות הכי ראשיים בתל אביב. רחובות שלצידם יש מוקדי מסחר, מגורים וכמה ממגדלי המשרדים הגדולים בישראל. לוי אשכול בסך הכל מוביל לשכונה שיש בה בעיקר דירות בצפיפות מאוד נמוכה, בוודאי ביחס לשכונות אחרות בעיר שלצידן יש כבישים צרים ובטוחים הרבה יותר.
אנחנו כבר לא בשנות השבעים
עד לפני כמה שנים השאלה החשובה ביותר שעמדה בפני המתכננים הייתה "כמה מכוניות יוכל כביש מסוים להעביר"? התפיסה הייתה שאם יהיו מספיק נתיבים אז הרבה אנשים יוכלו לעבור. כשהקימו את השכונה, אף אחד אפילו לא חשב על הולכי רגל או ועל אנשים שלא יכולים או רוצים לנהוג.
התקדמנו מאז, והיום כבר לא מספיק לשאול כמה רכבים אפשר להעביר. היום מתחילים להבין שקודם כל ההסתכלות היא על האנשים שמשתמשים במרחב ושמכונית היא רק אחד מאמצעי התחבורה. כבר כמה שנים שהעירייה מצהירה שבקרוב יסתיים עידן הרכב הפרטי בתל אביב ובאמת נעשים הרבה מהלכים גדולים בתחום. רחובות שבעבר היו כבישים סואנים הופכים לרחובות עם עצים, ומדרכות ראויות נסללות לצד שבילי אופניים רציפים. בגלל כל התקוות הגדולות שהעירייה מעודדת, מפתיע שדווקא ברחוב שהכי קל לבצע בו שינוי, נראה ששום דבר לא קרה או הולך לקרות (בהמשך הפוסט אסביר למה זה קל).
לאן תושבי השכונה רוצים להגיע?
בשנת 2019 ערך משרד התחבורה סקר סלולרי שבדק לאן אנשים נוסעים. הסקר זיהה ש-75% מכלל הנסיעות שנעשות מתוך השכונה הן ליעדים במרחק של עד 6 קילומטרים. מהסקר עולה שלמעט ילדים שלומדים בבתי"ס קרובים ואנשים שעובדים מהבית רוב מי שגר בשכונה יוצא ממנה כל יום. סה"כ הגיוני כי אין בסביבה מקומות עבודה או מסחר וסיכוי גבוה שכל פעולה יומיומית נעשית מחוץ לשכונה, כשהיעדים העיקריים הם אזורי התעסוקה בהרצליה פיתוח, רמת החי"ל, מרכז תל אביב והבורסה ברמת גן.
רוב מוחלט של האנשים נוסעים מדי יום למקומות לא מאוד רחוקים, מרחקים שתושבים בשכונות אחרות בעיר עושים במהירות יחסית בהליכה, רכיבה או בתחבורה ציבורית. אבל מכלא ל', כפי שמראים המספרים, הדרך היחידה לצאת - היא במכונית פרטית. כשכל התשתיות בשכונה מובילות אותך למכונית, אין מה להתפלא שכמעט כולם נוהגים, גם למרחקים מאד קצרים.
בשיכון ל' גרים 20,000 תושבים בצפיפות יחסית נמוכה של 3 אנשים לדונם, בזמן שבכל העיר הממוצע עומד על 9 אנשים לדונם. על פי נתוני העירייה, רבע מתושבי השכונה הם ילדים מתחת לגיל 14 ואין להם רישיון נהיגה. בשכונה גרים גם מעל 1,000 איש בני 75 ויותר, שחלקם כבר לא נוהגים. סך הכל מדובר על 6,000 אנשים שלא יכולים לנהוג אבל כלואים בשכונה מוקפת כבישים. ספירות התנועה ברחוב מוכיחות שבאמת כל מי שיכול, נוהג.
על פי הספירות, ברחוב לוי אשכול נוסעות מדי יום 13,000 מכוניות. מכיוון שהרחוב מוביל רק לשכונה עצמה ולא ליעדים אחרים, אפשר להסיק שרוב מוחץ מהמכוניות הן של נהגים היוצאים ונכנסים לשכונה, ובסך הכל נראה שמדובר על כמעט כל התושבים בגילאי 18-75
האפשרויות העומדות בפני מי שלא יכול או רוצה לנהוג
הליכה - חוויה מאתגרת ולא בטוחה
למרות שברחוב לוי אשכול לא נוסעות הרבה מכוניות לא נשאר מקום פנוי למדרכות סבירות או שבילי אופניים רציפים. נראה שהמתכננים לא חשבו בכלל שיהיו הולכי רגל בשכונה, אחרת אין איך להסביר את המדרכות המעליבות שיש ברחוב. למה שמישהו שיש לו מכונית בכלל ירצה ללכת על מדרכה כל כך צרה בין מגרשי חניה לצד כביש מהיר ורועש? במעט המקום שעוד נותר להולכי רגל בין כביש מהיר לדרך שירות תקעו כמה שיחים כדי להבטיח שלא ישאר מקום לאנשים. השיחים כנראה שם כדי שיהיה אפשר להגיד שזו שכונה ירוקה.
מרוב נתיבים לא נשאר מקום לעצים, למעט כמה דקלים עצובים לקישוט. מזמין אתכם לשוטט בגוגל street view ברחוב ולהחליט בעצמכם אם יש לכם חשק להסתובב במרחב ציבורי כל כך עוין ומנוכר.
ברחוב גם אין כמעט מעברי חציה. ברחוב אקסלרוד, לדוגמא, יש בית ספר ויש גם שביל הולכי רגל שמגיע עד לוי אשכול. מי שינסה לחצות את הכביש יגלה שמעבר החציה הכי קרוב נמצא כ-200 מ' צפונית שם, ומי רוצה ללכת 400 מ' ברחוב לא נעים כדי להגיע לנקודה שנמצאת רק 50 מ' מעבר לכביש. אז בצומת אין מעבר חציה, אבל שיטוט ב-Street View מראה אישה שמנסה לחצות את הכביש. היא כנראה לא היחידה, וכמוה יש עוד הרבה אנשים שנאלצים לשחק רולטת כבישים ומהמרים על חייהם.
במקומות בהם סימנו מעברי חציה השקיעו בעיקר בקישוטים שמיועדים לעיני הנהגים, בזמן שהבטיחות והנוחות של החוצים הם רק מטרה משנית. תחשבו על ילד שגר בצד אחד של הרחוב ורוצה ללכת לשבט הצופים שנמצא בצד השני, בזמן שמאות רכבים טסים על הכביש.
תשתיות רכיבה מסוכנות ולא רציפות
ההליכה ברחוב היא חוויה מפוקפקת. כדי להקשות אפילו יותר, סימנו בצד אחד של הרחוב שביל אופניים על חשבון המדרכה הצרה, מה שמקשה גם על מי שבוחר ברכיבה. שביל האופניים נסלל בצד המערבי של הרחוב, רחוק מרוב בנייני המגורים וכדי להגיע אליו צריך לחצות 8-10 נתיבי נסיעה. עד שעולים על השביל מגלים שהוא נקטע בנקודות מאד קריטיות, בדיוק לפני צמתים מסוכנים. אתם ראיתם פעם כביש שנגמר פתאום והופך למדרכה?
במקומות שבהם השביל קיים, הוא מתערבב במרחב המצומצם ממילא של הולכי הרגל. הערבוב הזה הופך גם את ההליכה וגם את הרכיבה לבלתי נסבלות, וכולם נפגעים. השביל בלוי אשכול הוא מהוותיקים בעיר, ונמצא שם כבר כמעט עשרים שנים. למרות שהוא לא באמת קיים, עיריית תל אביב ממשיכה לספור אותו כשהיא אומרת שיש בעיר מעל 170 ק"מ של שבילים.
איך אפשר לצפות מתשתית כזאת לאפשר דו קיום בין הולכים לרוכבים? זה אחד הרחובות הכי רחבים בעיר אבל חוץ מנהגים לאף אחד אין בו מקום בטוח.
תחבורה ציבורית לא נגישה
בלוי אשכול עוברים מאות אוטובוסים ביום. הם נוסעים בדיוק לאותם יעדים שתושבי השכונה רוצים להגיע אליהם, כפי שראינו בסקר הסלולרי.
למרות שעוברים כאן הרבה אוטובוסים, לא נמצא ברחוב מקום לנתיב העדפה עבור אלה שעוברים בשכונה. ואם זה לא מספיק, אז נסו לדמיין את עצמכם מחכים מדי יום בתחנות שנראות כמו בתמונה למטה. העובדה שגם אין כמעט מעברי חציה בשכונה, מחייבת לפעמים הליכה של מאות מטרים בחום ובגשם כדי להגיע לתחנה שנמצאת ממש בצידו השני של הכביש.
בעוד כמה שנים יתחיל לפעול הקו הירוק רחוב אחד מערבית לשם, ומסלולו חופף באופן מלא ליעדים אליהם נוסעים תושבי השכונה. הקו הזה יאפשר להרבה מאד אנשים שהיום נוהגים לוותר על הרכב הפרטי. כדי שזה יקרה חייבים לטפל ברחוב, אחרת כל מי שירצה להגיע אל הרכבת הקלה ייצטרך לחצות כל יום את רחוב לוי אשכול המסוכן, וכך גם נאלץ לעשות כל מי שכבר היום רוצה ללכת לחוף הים הקרוב.
אין ברחוב שום דבר שמזמין שהייה או הליכה, אין מדרכות וגם תחנות האוטובוס כל כך עצובות ולא נגישות. כל התשתיות בנויות כך שהדרך הכי נוחה להתנהל בשכונה היא במכונית. וכשאותם אלפים עולים על הכביש, הם מצטרפים אליכם (מחוסר ברירה) לפקקים האיומים בכניסה לרמת החייל או הרצליה פיתוח, שם הרשויות מפחדות לסמן נתיבי תחבורה ציבורית בגלל כמות המכוניות הגדולה, והם לא מצליחים להבין שאלה בדיוק הסיבות שגורמות לפקקים.
הגיע הזמן לשדרה חדשה בתל אביב
עד לפני כמה שנים רחוב לוי אשכול הפריד את שיכון ל' משדה התעופה דב הוז שהיה מוקף בגדרות. השדה כבר התפנה ובמקומו תקום בקרוב שכונה חדשה עם עשרות אלפי יחידות דיור, חנויות ומשרדים. העבודות על הקו הירוק שיחצה את כל השכונה כבר החלו ואת רחוב אבן גבירול הולכים להאריך ממרכז תל אביב עד להרצליה פיתוח. בעוד שנים ספורות יקומו הבניינים הראשונים בשכונה ורחוב לוי אשכול יהפוך לרחוב מרכזי ולכן הוא לא יכול עוד להישאר במצבו הנוכחי.
העירייה עובדת קשה כדי לעודד את תושבי העיר לעבור לרכיבה או לתחבורה ציבורית, היא עושה את זה גם בשכונות הצפוניות של העיר. כבר כמה שנים שמנסים לסלול שבילים ברחובות הפנימיים בשכונה, אבל נהגים מתנגדים בקולניות, מחשש שיאלצו לאבד מקומות חניה. במצב הנוכחי אפשר להבין לליבם, אם אי אפשר להתנייד בנוחות באמצעי שהוא לא רכב, אז חניה היא מצרך חשוב ביותר לקיום אורך חיים תקין. אם אנשים יוכלו לעבור בקלות לרכיבה, הליכה או תחבורה ציבורית, המחסור בחניה יהפוך לפחות מעיק. כשזה יקרה נוכל להתחיל לדבר על החייאת הרחובות ושיפור העירוניות בתוך השכונה.
תתארו לכם כמה אנשים יוכלו להשתמש ברחוב אם במקום כביש מוגזם ומסוכן נקים שדרה מוצלת שהאופניים והולכי הרגל נמצאים במרכזה. כדי להפחית את כמות הנהגים ברחוב, שחלקם רק משתמשים בו כדי לנסות לעקוף חלק מהפקקים בכביש החוף. נהפוך את הרחוב ללא רציף עבור מכוניות. ככה שכל הגישות לבניינים ישמרו והנהגים יוכלו להגיע הביתה ברכב, אך לא יוכלו לחצות את כל הרחוב מקצה לקצה. לאוטובוסים ישמרו נתיב לכיוון, רציף לכל אורך הרחוב. רק ככה, לחלק גדול מהתושבים יהיה הרבה יותר נעים לרכב, ללכת או להשתמש בתחבורה הציבורית ברחוב.
לוי אשכול היום:
רחוב לוי אשכול אם נזכיר לעצמנו שנהיגה היא רק אמצעי תחבורה אחד מתוך הרבה אופציות:
מספיק שרק חלק מתושבי השכונה ירגישו בנוח להשאיר את הרכב בבית כדי שנפחי התנועה יאפשרו נהיגה רציפה וזורמת גם עם נתיב נסיעה אחד לכיוון. כשיותר אנשים יוותרו על נהיגה אז יהיה יותר קל להתחיל לדבר על שינויים ברחובות הפנימיים ולהתאים גם אותם לילדים ולמבוגרים. גם תושבי השכונה יבינו שפחות מכוניות על הכביש ישפרו מאוד את איכות החיים בשכונה. פחות מכוניות זה גם פחות תאונות ופחות זיהום אוויר ופחות רעש. פחות מכוניות מאפשרות יצירת מרחב ציבורי הרבה יותר איכותי. התושבים שמשלמים מיליונים כדי לגור בשכונה יוכלו לקבל תמורה הרבה יותר טובה לכספם.
לא מן הנמנע שלתושבי שיכון ל' השפעה פוליטית גדולה וכנראה שנבחרי הציבור נוטים להתייחס ברצינות רבה להתנגדויות מקרב תושביה. לכן לא ברור למה דווקא תושבי אחת השכונות החזקות והעשירות בעיר לא מפעילים את כל עוצמתם הפוליטית כדי שהעירייה תהפוך את שכונתם למקום נעים הרבה יותר למגורים ובמקום זה נלחמים על עוד מקום למכוניות.
תל אביב מפורסמת בזכות השדרות שלה, כמה מהן מאד מוצלחות - חלקן ברחובות מסחריים כמו רוטשילד ובן גוריון וחלקן בשכונות מגורים שקטות כמו שדרות ח"ן במרכז העיר או שדרות החי"ל בשכונת יד אליהו. רוחב השדרות משתנה בהתאם לאינטנסיביות האנושית ברחוב. שדרות רוטשילד היא כמובן השדרה הרחבה ביותר (35 מ') ונמצאים לאורכה שכונות מגורים צפופות ומגדלי תעסוקה ובקרוב גם על ידה תהיה רכבת קלה.
רחוב לוי אשכול הוא רחוב רחב למדי, ויש שיאמרו שאפילו רחב מדי - 45 מ'. רחובות עירוניים צריכים להיות במידות אנושיות ולכן עדיף שיהיו צרים ככל הניתן אך מכיוון שרוחב הרחוב הוא נתון ויש לאורכו בניינים יחסית חדשים, לא ניתן לצמצם את מידותיו בשנים הקרובות. ועדיין עדיפה שדרה רחבה עם עצים ומקומות ישיבה מכביש רחב שמנציח מהירות נסיעה גבוהה.
לוי אשכול קרוב לכל כך הרבה יעדים שאין בכלל שאלה שישתמשו בו אנשים (הולכים, רוכבים או מתחב"צים). כשינטעו עצים ברחוב זה כבר לא יהיה נדיר לראות המוני אנשים צועדים לפארק הירקון, ועם שביל אופניים ראוי נראה לא מעט נהגים שמשאירים את הרכב בבית.
אפשר להפוך פירמידות ולשים את האדם במרכז
בזכות הקו האדום של הרכבת הקלה העירייה הפכה רחובות מורכבים בהרבה מלוי אשכול, ובוודאי עמוסים ממנו, לרחובות מוטי הליכה. אפילו בדרך בגין הלא ידידותית לשעבר הצליחו לנטוע עצים, להרחיב מדרכות, ולסלול כמה משבילי האופניים הטובים בעיר. עכשיו הולכים לשכפל את ההצלחה ולשפץ גם את רחוב המסגר הידוע לשמצה.
ברחוב בגין השקיעו מאות מיליוני שקלים, אבל לא כל פתרון חייב להיות פתרון יקר או מורכב לביצוע. אפשר ללמוד מברצלונה וערים נוספות בעולם איך עושים שינויים מידיים וזולים. בשלב ראשון אפשר להתחיל עם קצת צבע, ועמודוני חסימה שיצמצמו את מספר הנתיבים לטובת הרחבת מדרכות. בהמשך אפשר להקים קיוסק או בית קפה פינתי כדי שאנשים יוכלו לקנות קפה או סנדוויץ בדרך לעבודה, ללימודים או סתם כדי לשבת ברחוב עם חברים.
אין בתל אביב עוד הרבה שכונות שמוקפות בכבישים מהירים מכל הכיוונים, וזה מצוין, אבל כשיוצאים מהעיר אפשר לראות שהרבה ערים סוגרות את התושבים בכלא של כבישים ומחייבות אותם לנהוג במכוניות ולעמוד בפקקים. לתושבי שיכון ל' מגיע לצאת לחופשי מחומות הפיח שמקיפות אותם.
לא חסרות דוגמאות לכבישים אימתניים ולא פרופורציונאליים המובילים לשכונות מגורים בכל ישראל. גם ערים אחרות יכולות וצריכות לאמץ את השיטה - צמצום כבישים מיותרים מאפשר ליותר לאנשים לבחור ללכת או לנסוע בשלל אמצעים. לא חסרים כאן כבישים כאלה רחבים שלא משרתים הרבה רכבים, ולכן הטיפול בהם גם לא "יפגע" בנהגים. הנה שתי דוגמאות, אחת מאשדוד והשנייה מכביש הגישה לשכונת וילות קטנה באשקלון. מספיק לפתוח מפה או להסתובב בעיר מגוריכם כדי שתראו שבחלק מהמקומות הכביש רחב מאד בלי סיבה של ממש.
וזה הזמן לסיים עם כמה דוגמאות מוצלחות מהעולם לכבישים שהפכו לרחובות:
רוצ'סטר, ניו יורק
בעיר החליטו לבטל את ה- Interloop, הכביש המהיר שמקיף את כל מרכז העיר. שימו לב איך ביטלו שיקוע ברוחב של של שיקוע בגין, בנקודה מאד מרכזית בעיר.
אוטרכט, הולנד
רחוב עם מאפיינים מאד דומים ללוי אשכול הפך ליער באמצע שכונה אפורה
ניו יורק סיטי, ניו יורק
השינוי שעובר על שדרות העיר מעורר קנאה
אם נסלול עוד כבישים במקום רחובות נמשיך כולנו לעמוד במקום.
הניסיון של השנים האחרונות בישראל ובעולם מלמד אותנו שאין מה לפחד מדיאטת כבישים ובכל מקום שפינו ממנו את האספלט הגיעו האנשים שבזכותם העירוניות חזרה להתקיים. יש פתרונות יקרים ויש פתרונות זולים, העיקר שבמרכז החשיבה יעמדו אנשים.